אהרל'ה ויהודל'ה זו לא תחילתה של בדיחה אלא השמות של הנכדים התאומים שנולדו לנו בשבת לפני כשבועיים. את הידיעה על היוולדם קיבלנו בנסיעה, דבר שגרם לי כמעט לאיבוד שליטה וכניסה עם המכונית לפיצוציה השכונתית. אמנם ידענו שבתנו נמצאת בסוף החודש התשיעי להריונה, אך מאחר שבתקופה הזאת כל שנה היא יולדת לא התרגשנו יתר על המידה. איבוד השליטה על ההגה נגרם כתוצאה מההלם כשנאמר לנו שהפעם מדובר בתאומים. במחוזותינו, במאה העשרים ואחת, במהלך ההריון, היולדות עוברות אין ספור בדיקות ורבות מהן נושאות בארנקן, עוד בטרם הלידה, תמונות אולטראסאונד צבעוניות של עובריהן ואילו בעולם החרדי היולדות מסתפקות בהשתטחות על קיברי צדיקים כסגולה ללידה קלה ובריאה, כך שאין הן יודעות את מין העובר ואף לא את הכמות. לאחר שאשתי בלעה מספר כדורי וליום, היא נכנסה לקומה ורק למחרת התחלנו לדבר ולחשוב בהגיון.
מאחר והתאומים נולדו בעזרת השם, הם נולדו בריאים ובמשקל תקין, כך שהברית הכפולה נקבעה לשבת הבאה. בינתיים אצל בתי היו סימנים של מרי היות והילדים ציפו לבת אחרי ארבעה בנים ברציפות. הם דרשו בתוקף מהאבא להחזיר את התאומים לבית החולים ולהחליפם בבנות. לנוכח אווירת המרד, הוא לקח את החמישייה הפותחת לבית החולים, לבקר את אמם ובכך לערוך גיבושון משפחתי, שבו נאמר לילדים שעד הברית התאומים יקראו A ו- B ובשלב הזה אין כוונה להחליפם.
במשך השבוע אשתי ואני תהינו איך תסתדר בתי עם השביעייה, היכן הם יאופסנו, איך יטופלו ושאלות נוקבות אחרות, אך תמיד נאמר לנו שאין לנו מה לדאוג כי בעזרת השם הכל יסתדר.
לקראת הברית נאלצנו לנטוש את ביתנו ולעבור לשכונת מאה שערים בירושלים ולהעביר שישבת בחיק השכונה. רק כשמונים קילומטר מפרידים בין הרצליה לשכונה החרדית אבל במושגים קוסמיים מדובר בשנות אור.
את הצפייה בטכס פתיחת האולימפידה בביג'ין המרתי בסיור רגלי בין בתי השכונה ואילו אשתי המירה את יאיר לפיד ההורס בהתבוננות בבחורי הישיבה שמיהרו לבתי הכנסת. בשבע וחצי התיצבנו לארוחת הערב חגיגיים ורעבים אך הצדיקים התעכבו בבית הכנסת והגיעו רק לקראת עשר בלילה. בספירה האחרונה התגלה חסרונו של שמואל אייזיק הצדיק הקטן ביותר. לאחר בירור קצר, הסתבר שהוא נלקח ע"י הרבנית להקל על בתנו. הקידוש נערך עם כל דקדוקי הטכס, ואילו הריחות שעלו מהמטבח בלבלו את דעתנו. ציפינו בקוצר רוח לתחילת הארוחה אך לדאבוננו ברגע הקריטי הזה, נזכר אבי המשפחה לערוך מבחן לילדים על החומר שלמדו במשך השבוע בגן ובחידר. בתום הסעודה שהתארכה עד חצות, הילדים הלכו לישון בחליפותיהם המהודרות, ואילו אנחנו נפלנו על משכבנו שדודים.
טכס ברית המילה נערך למחרת במדרשה בה לומד יעקב אבי המשפחה. את האולם הקטן גדשו עשרות תלמידי הישיבה לבושים בחליפת פסים עטופים בטלית והצפיפות היתה איומה. כל אחד מהנוכחים רצה להתקרב כמה שיותר ולראות את המוהל בעבודתו. חלקם עלו על הספסלים, חלקם נדחפו מלמטה בזחילה כך שלאט לאט נשאבתי לאחור. בזכות כושרי הגופני הצלחתי בעזרת מרפקי להשתלט על כסא ולטפס עליו וכך להגיע לכיס אוויר שהציל את חיי. המוהל היה מבוגר מדי לטעמי, פחדתי מכושר הראייה שלו ומידיו הרועדות בהתחשב בעובדה שהתאומים היו בגודל של עוף מס. 2 של תנובה והזרבובית בקוטר של מיקרון.
התחנה הבאה במסע מנהרת הזמן היה באולם השמחות בו התכנסו כל אנשי הקהילה המקומית. ישבתי ליד שולחן הכבוד יחד עם החתן שלי, אביו ורב הקהילה. לאחר שהרב נשא דרשה מסיונרית בה חיזק את שומעיו, החלו כולם להתפלל בלהט ובתשוקה עזה. בינתיים מיצי הקיבה שלי שידרו לי סימני מצוקה אך הבחורים הגבירו את קולם והגיעו לשיאים חדשים תוך כדי רקיעות ברגליים. התלהבות אדירה אחזה בהם. לבסוף, אחרי שעה של סבל מתמשך, הגיעו הסלטים השונים והלחמניה המסורתית וחוסלו בשנייה ע"י ההמון המורעב תוך כדי צפייה בקוצר רוח לחמין. הרעב שלי רק גבר אחרי המנה הראשונה וכל הזמן תהיתי מה מעכב את החמין.
ואז, ברגע של חולשה, שלא מאפיינת אותי, הצלחתי לשים יד על הלחמניה של הרב. לאחר עוד חצי שעה של צפייה דרוכה ושירה שקרעה את עור התוף, הגיע החמין המיוחל. ברגע שנעצתי את המזלג שלי בעיסה החומה, הגיעה נחמן הקטן, נכדי מספר 2, עם מסר חד משמעי מאשתי שאומר: "עזוב הכל ברגע זה ובוא אלי מיד". ניסיתי להסביר לנחמן החמוד שעוד לא אכלתי ואני עלול להתעלף, אך הקטן סירב לאשר לי עוד ביס וגרר אותי לעזרת הנשים. מסתבר שהנשים עוד לא קיבלו אפילו את הסלטים ואשתי פשוט נשברה וביקשה לעזוב את המקום, לחזור לחדר ולאכול את השאריות מסעודת ליל השישי.
את הזמן עד צאת השבת בילינו עם הנכדים בכיף ושעה קלה לפני שעזבנו רציתי לעזור לבתי ברחיצת הכנופייה.
נסיתי ללא הצלחה להוריד את בגדיו של נתן הקטן ורק בעזרת ספירט ומספריים הצלחתי לבסוף להפריד בינו ובין בגדיו, אך לאכזבתי הסתבר שלא מתרחצים בערב תשעה באב.
בדרך הביתה אל השפלה אשתי, שהיתה עייפה מתלאות היום נרדמה ואילו אני נשאתי תפילה חרישית בה ביקשתי מאלוהים לשלוח את החסידות אחת אחת ולא בזוגות.
גבי רמני
